הוא אמר לי שהוא מוכן ללכת איתי רק להופעה של שירי מיימון, אז אחרי שהברזנו לשירי מקיסריה, הגיעה ההופעה עם הפילהרמונית.
תכלס, אלמלא הוא, לא הייתי שוקלת בכלל. מה לי ולפילהרמונית? גם ככה אני מכירה חצי רפרטואר של שירי, ואני בכלל מהצד של נינט.
אבל המילואימניק רצה, ומי אני שאסרב.
וכך מצאתי את עצמי, בפעם השנייה תוך 24 שעות, בהיכל התרבות.
ואיזה ערב לפנתיאון זה היה. אחרי שכל התזמורת תפסה את מקומה, עלתה שירי, מטר חמישים וקצת בשמלה אצילית, וטונות של כריזמה בימתית.
ההתרגשות ניכרה עליה מהרגע הראשון, וניכר החיבור בינה לבין המנצח, תומר הדדי, ששלח לעברה מבטים מרגיעים לאורך כל הערב.
כבר בפתח ההופעה, בשלוק הראשון של המים, שירי התנצלה והודיעה שהיא מצוננת, בהמשך אף שדרגה את המים בתה. אז אמנם זה חוסר התחשבות לקבוע לזמרת כמוה הופעה בחורף, אבל גם במצבה המצונן, היא הפגינה ווקאליות מטורפת. כבר מהתו הראשון, זה הרגיש כאילו מיימון פשוט נולדה לקונספט הזה. קלאסית.
רשימת השירים של הערב נבנתה בדייקנות ובאינטליגנטיות, כששירי עוברת בין תחנות שונות בעשרים שנות הקריירה שלה, משלבת סיפורים בין לבין.
היא פותחת ב”וויטני”, שיר המספר על שירי הילדה ששמעה שירים של ויטני יוסטון וחלמה להיות ולשיר כמוה.
עוברת בין להיטיה על פני השנים (ופה סליחה אם השמטתי או חטאתי לסדר השירים, שולפת הכל מהראש):
“כמה פעמים”, “זכוכיות” ו”בא מזמן לזמן”. “לאן שלא תלכי”, בביצוע אדיר, גורם לי לרצות לקום מהכסא ולרקוד, ורק בשם הנימוס (פה זה לא שלמה ארצי…פילהרמונית אחרי הכל…), נמנעתי.
אחרי הקלאסיקות, ב”רגל על רגל” היא מביאה לבמה את קריית חיים, ואת הילדה שבכלל לא הקשיבה למוזיקה קלאסית.
את “אמא”, שיר שיצא לאחר לידת בתה היא מקדישה לכל האמהות הלביאות, וממנו היא עוברת בטבעיות לביצוע מופלא של “יא מאמא” (מהיום שהלכת), פילהרמונית במרוקאית במיטבה.
שירי נותנת הרבה מקום למציאות כיום ולכאב העצום. לא פעם היא בוכה, וגם אנחנו. וכן, לבכות כשאת מצוננת זה לא פשוט בכלל. ולשיר תוך כדי? את זה כנראה רק שירי יכולה…
את “כשהלכת” כתבה שירי לחברה הטוב יוסי בן מוחה שנהרג בפעילות מבצעית בלבנון, ומקדישה אותו לחיילים שלנו.
שירי מדברת גם על החטופים, והחטופות בפרט, והמחשבה המחרידה שאין מי ששומר עליהן, ומקדישה להן את “שמור עלי”, בתקווה שאולי אולי, בכל זאת יש מי ששומר.
שירי ממשיכה לקאברים שביצעה לאורך השנים, היא מתחילה “The Greatest Love Of All” של וויטני יוסטון (נרשם בכי של המילואימניק), ממשיכה אל אווה פרון ואויטה עם “אל נא תבכי ארגנטינה”, ומביאה את ברודווי אל הבמה יחד עם “Roxie”, משיקאגו. כשהבלבול הקל בפתיחת השיר מוכיח שהיא אנושית אחרי הכל.
ב”שלג בשרב”, עובר תומר הדדי מעמדת המנצח אל הפסנתר. מתברר שגם הוא וגם שירי חולקים את אותו שיר חופה, רק עם בני זוג אחרים. איו לי מספיק מילים לתאר כמה שזה היה יפה. שירי מתארת את השיר הזה כאחד היחידים שלא רצתה לשנות בו גם לא תו, והוא אכן כזה. פשוט מושלם. גם אני נכנעת לבכי בשלב הזה.
לסיום, מגיעה “נשימה” ואחריה בהדרן “אהבה קטנה” (מי למעלה החליט שזה טוב לאהוב? וולנטיין מתהפך בקברו), ומסיימים, כמתבקש עם ה”שקט שנשאר”, השיר שלמעשה הפך את שירי לקנוצנזוס והראה שהיא כאן כדי להישאר. והזמן, שנעצר לשעה וחצי, מראה שהלילה בא לאט.
לאורך כל הערב, שירי פנומנלית, מדויקת, מתחברת לכל מילה ששרה. נראה שהפילהרמונית נתפרה לה ככפפה ליד, ולהיפך. מקצוענית, מהפנטת, מרגשת. האישה הכי קטנה על הבמה, שהיא בעצם הכי גדולה שיש.
לכל ההופעות של שירי מימון >
כל ההופעות בהיכל התרבות תל אביב >
לקבלת עדכונים על מופעים לפני כולם ומבצעים – קבוצת הווטסאפ >
צילמה וכתבה: צופית דוני